סוגיית ה"בן הממשיך", הונחה על שולחנו של בית המשפט העליון. שני בנים, כל אחד מאשה אחרת, לוחמים על התואר "בן-ממשיך", גם הפעם לא נמצא פתרון משפטי ומעשי לסוגיה נוקבת זו בחיי המושב.

פסק דין נוסף המוסיף למבוכה במקום לפתור אותה.

 

 

ראוי לציטוט

"שוב נקרא בית משפט זה לדון ולהכריע

במוסד של "בן ממשיך" במשק, שטיבו

המשפטי כעין כוי, שהוא, כידוע, בריה

בפני עצמה שלא הכריעו בה חכמים אם

מין בהמה היא אם מין חיה היא (חולין, פ' א).

הוא המצב לגבי זכויותיו של "בן-ממשיך",

שלא נתבררה מהותו המשפטית, אם קנין,

אם חיוב, אם ייצור כלאיים".

                                                                                                                                                השופט י' אנגלרד 16.4.200

           

 

 

 לאחר פתיחה כה מרשימה לפיה "שוב נקרא" בית המשפט העליון "לדון ולהכריע" בסוגיה "שלא נתבררה מהותו המשפטית , אם קנין אם חיוב אם ייצור כלאיים", צפוי היה כי הפעם, סוף סוף, תבוא הישועה ממעינו השופע של בית המשפט העליון – ויזכה הציבור הנוגע בדבר, לפרשנות ברורה ואחידה לסוגיה סבוכה זו.

כאשר יגיע הקורא לסופו של הפסק יווכח כי גם הפעם, פרט להכרעה במחלוקת המיידית שהיתה לפניו, לא המציא בית המשפט את הפתרון.

אנו חוששים כי "שוב" ייקראו צדדים, ועורכי-דין, ובוררים, ושופטים לסוגיה סבוכה זו, שתרבה סכסוך וריב והשלום והשלוה רחוקים עדיין מפתחו של בית ישראל היושב במושבים.

 

סיפור המעשה

 המשפחה שענינה נדון בבית המשפט, אינה ככל המשפחות בישראל. אבי המשפחה, זכריה שמו, עלה לארץ "ב"מרבד הקסמים" בשנת 1950 , ועמו שתי נשותיו : שמעה ושמחה, וכמידת השויון שייחס זכריה לנשותיו כן העניקו לו כל אחת מהן מספר שוה של ילדים – זו שמונה וגם זו שמונה.

וכל המשפחה המורחבת הזו התגוררה במשק במושב "ברקת", שהוא אחד המשקים שנמסרו למשפחה על ידי הסוכנות היהודית לארץ ישראל. בשנת 1967 נפטרה שמעה אמו של משה.

בשנת 1978 הסכימו האב זכריה והאם החורגת שמחה להעניק למשה מעמד של "בן ממשיך" במשק. בית המשפט העליון מזכיר לנו את סעיף 20(א) להסכם המשולש ומצטטו:      

"אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו …

 

(1) במקרה של פטירת חבר ברקת או מתיישב ביישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר ברקת יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע ע"י ההורים ושאושר ע"י הסוכנות. באין בן ממשיך כנ"ל יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965.

         

 

 ביום 27.9.87 פנו האב והאם החורגת לועד המושב והצהירו כי הם מאשרים שמשה יהיה הבן הממשיך, ואף הודיעו כי הם מסכימים שיבנה בית מגורים בחצר המשק, בתנאים המקובלים במשרד השכון לגבי בנית בית נוסף לבן ממשיך. בעקבות הצהרה זו פנה זכריה לסוכנות היהודית, כדי לקבל את אישורה לקביעת משה כבן ממשיך, כנדרש בסעיף 20ה(1) של "ההסכם המשולש".

כאן החלו הצרות הבירוקרטיות להתגלגל: הסוכנות ענתה כעבור כחודש וכתבה:

 

"בדיוני הועדה בנדון הוחלט לאשר את בנך מדעי משה כבן ממשיך במשקך. על בנך הממשיך להקים בית בחצר משקך בגודל של לא פחות מ 64 מ"ר. על מנת להעביר את הטפול למשרד הבינוי והשכון מינהל לבניה כפרית לקביעת זכאות לסיוע בדיור, עליך להמציא אלינו: 

       

והוסיפה הסוכנות ודרשה כמה וכמה תנאים, אישורים ומסמכים (בסגנון הישן והטוב …תלך …. תביא … וגו' ) ובינהם:

 

 (1) אשור מועד המושב בציון תאריך הישיבה ומספר הפרוטיכל בו הם מאשרים את בנך מדעי משה כבן ממשיך במשקך ואינם מתנגדים להקמת בית לבנך הנ"ל בחצר משקך.

 (2) אשורים רפואיים מבנך הממשיך ומאשתו מאחת מקופות החולים המוכרות בארץ המאשרים את כושרם לעבוד עבודה חקלאית.

כלומר, לא די בהסכמת המושב אלא על בני הזוג – שניהם !! להמציא אישור רפואי, וראוי לו לאישור, על מנת שיתקבל ויניח ויפיס את דעתם של אותם אנשים שבסוכנות, כי האישור יהיה לא מ"סתם" רופא מן הישוב אלא, מרופא של אחת מקופות החולים "המוכרות", ובאישור ייכתב ויחתם בחותמת רפואית מוסמכת כי שני בני הזוג כשרים "לעבוד עבודה חקלאית", שהרי למדנו כי "לעבדה ולשמרה" (בראשית, ב' טו) ולא רק לשבת עליה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו ,,, ניתנה לנו.

 לאחר המצאת האישור הרפואי הנ"ל, הבטיחו בסוכנות:

 

"(3)

אנו מצדנו נפנה לאגף החוזים והבטחונות על מנת לברר את מעמדך באגף זה, ולקבל את הסכמתם לטפל באשור בנך כבן ממשיך.

 ובהמשך ובנוסף נתבקש זכריה להמציא:

        

"(4)

אשור ועד המושב המתחייב שבנך הנ"ל יפתח ויעבוד במשק ויתפרנס ממנו.

 (5)

כל הנ"ל בתנאי: שאתה ואשתך תצהירו בפני עורך דין נוטריון שאתם מסכימים שבנך הנ"ל יהיה הבן הממשיך במשקך.

(6)

מצורף בזה הצהרה בשני העתקים שעליך כבעל משק למלאותם, לחתום על שניהם לאשר את חתימתך בועד המושב בחתימה ובחותמת ולהמציא אלינו יחד עם יתר האשורים.

 (7) [….]

 (8) אחרי שנקבל את כל האשורים הנ"ל נמציא אליך טופס בקשה לסיוע בדיור. על בנך הנ"ל למלאו, לענות על כל השאלות ולהעבירו מיד למשרד הבינוי והשכון מינהל לבניה כפרית מחוז התיכון ואז אנו נעביר את הטפול למינהל לבניה כפרית מחוז התיכון לאשור זכאות וקביעת סכום הסיוע בהתאם לנוהלים המקובלים במינהל לבניה כפרית לגבי סיוע כנ"ל.  במידה ולא תמציאו אלינו את האשורים הנדרשים תוך 20 יום מתאריך מכתב זה, אשור הועדה יבוטל מבלי להודיע על כך ולא יחודש. (ההדגשות אינן במקור).

         

 כפי שיסתבר בהמשך נחלקו בתי המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי דווקא על קוצו של יו"ד זה שבמילה "יבוטל" שבסופו של מכתב הסוכנות, אך למחלוקת זו נשוב מיד.

המלצה חיובית מאגף החוזים והבטחונות התקבלה ביום 27.20.78, בהתאם לסעיף (3) לכתב האישור וזכריה ושמחה (אמו החורגת של משה), באו והתייצבו ביום 29.11.78 בפני נוטריון והצהירו כי הם מאשרים שהבן משה יהיה הבן הממשיך במשק. תעבורנה עוד כשנתיים והמושב ייתן את אישורו שמשה יבנה את דירת מגוריו במסגרת תוכנית "בנים ממשיכים".

 

משנאסף זכריה אל אבותיו בשנת 1985,"קיבלה אשתו בהתאם לסעיף 20ה(1) ל"הסכם המשולש" את הזכויות במשק והמשיכה להתגורר ביחידת המגורים שלה" בתי במשפט לא פירשו באיזה מובן "קיבלה", או שמא רק ציטטו את הוראות סעיף 20(ה)(1) להסכם, והשאר נותר לוט בערפל המשפטי. הבן משה המשיך, מצידו, להתגורר ביחידת המגורים של אמו המנוחה שמעה. הוא הגיש בקשה לועד המושב להיתר בניה להרחבת הבית כבן ממשיך. או אז , לאחר שזכריה, אביו מולידו של משה כבר אינו בארץ-החיים, החלו שמחה וילדיה מתנגדים לבקשתו החדשה של משה.

בקשתם הראשונה היתה לקבל עבור יוסי אישור ל"בן ממשיך" שני מאשה שניה. (בקשה כזו, אם בכלל יש לה מקום, הרי היא מתאימה … אולי… למשפחה שהמבנה שלה דומה למשפחתו של זכריה, שהרי ידוע כי חרם דרבנו גרשון מאור הגולה , האוסר נשואי ביגמיה, לא הגיע עד גלות תימן .

בשנת 1993 אושרה תוכנית בניה כוללת למושב במסגרתה יועד מגרש ל"בן ממשיך" למשק 62. באותה שנה פנה משה בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה לקבל פסק-דין הצהרתי, לפיו הוא, משה – הבן הממשיך במשק. את בקשתו ביסס על טענתו כי עוד בשנת 1980 אושר כ"בן ממשיך" על-ידי ועד המושב ועל-ידי הסוכנות היהודית.

 

עמדות הצדדים במשפט

 במשפט נהגו הגורמים הנוגעים בדבר, בעמדות שונות, חלקן אף מוזרות:

המושב, שכזכור קיבל את הודעת המשפחה על היותו של משה הבן הממשיך, "שכח" עובדה זו והוסיף וטען כי אמנם משה היה רשום "בעבר" כבן ממשיך אלא ש… "הליך אישורו כחבר אגודה לא הושלם".

מינהל מקרקעי ישראל , ניסה לטעון "כיוון שמינוי בן ממשיך במושב אינו מקנה כל זכויות כלפי המינהל, אין למינהל כל עמדה לגבי הסעד המבוקש ולא היה מקום לצרפו כצד לתביעה".

הסוכנות היהודית, התפלפלה וטענה כי תהליך אישורו של משה, כ"בן ממשיך" אכן החל אלא שלא הושלם מעולם …. האישור שניתן בשעתו למשפחה "אינו אישור סופי למינוי המבקש כבן-ממשיך אלא אישור מותנה בהמצאת מסמכים ואישורים מסויימים כמפורט שם. חלק ממסמכים/אישורים אלה לא הומצאו לידי הסוכנות ועל כן, עפ"י האמור בסיפת [האישור] הנ"ל, הרי שאשור מותנה זה בוטל ולא ניתן היה לחדשו (אלא להגיש בקשה חדשה). בקשה חדשה לאשור המבקש כבן ממשיך לא הוגשה לסוכנות".

הצדדים הניחו שתי הנחות יסוד משפטיות "ואשר נתקבלו גם על דעת בית המשפט"

 

האחת:

 

" כי "ההסכם המשולש" בין המושב, הסוכנות והמינהל, המבטיח את זכותו של בן ממשיך לאחר פטירת הוריו, אינו "עסקה בירושה עתידה", הנתפסת על-ידי סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. הנחה זו התבססה על הלכה שנפסקה בבית משפט זה בע"א 3836/93  ברמלי

נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868, מפי חברתי השופטת ד' ביניש. לפי הלכת ברמלי, לא חל סעיף 8 לחוק הירושה על "ההסכם המשולש", משום שעל-פי

סעיף 20ה ל"הסכם המשולש", "הזכות" המוענקת לבן הממשיך אינה חלק מעזבון הוריו. בכך איבחן בית משפט זה את המצב

המשפטי מזה שנדון בפרשת אזולאי (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי ואח', פ"ד מה(1) 477).

התוצאה היא כי הכרתו של אדם כבן ממשיך אינה עסקה הבטלה בשל הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, בלתי אם נערכה בדרך של צוואה.

 

         

והשניה

 שאף היא נתקבלה על דעת בעלי הדין ועל דעת בית המשפט, היא כי פעולת ההורים לקביעת בנם כ"בן ממשיך" במשק היא בבחינת מתנה,

כמשמעותה בחוק המתנה, תשכ"ח-1968.

(האמנם מתנה ? – האם אין בעיסקת ה"בן-הממשיך" התחייבות כל שהיא של הבן-ואשתו כלפי הוריו, לדאוג להם בתנאים מסוימים, והאם אין זו תמורה השוללת מהמתנה את היותה "מתנה", שהרי אם לא כן, איזה הורים יסכימו לותר על זכויותיהם לאחד מילדיהם מבלי להבטיח את עתידם עד אחרית ימיהם ? )

ענינים אלה, המעסיקים כמעט כל משפחה במשק המשפחתי, לא העסיקו בפועל את דעת השופטים הנכבדים שישבו לדין בתיק זה בשלוש הערכאות)

         

 

השופט אנגלרד מעיר אמנם: "מאחר שהנחות משפטיות אלה מקובלות על בעלי הדין, אין אני רואה טעם להרהר אחריהן במסגרת ערעור זה, על אף הספקות המקננים בלבי בדבר אפשרות השילוב של שתי ההנחות הנזכרות"

– אמר ולא ייסף !

 

 

השאלה שהועמדה במחלוקת

 

המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין ממוקדת בשאלה, האם הושלמה הקניית המתנה או שמא מדובר עדיין בהתחייבות לתת מתנה. אם המתנה טרם הושלמה, הרי על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה רשאי, עקרונית, נותן המתנה לחזור בו ממנה.

טענתם של האם שמחה ובנה יוסי היא כי המתנה טרם הושלמה ולכן רשאית הייתה שמחה לחזור בה ממנה, מה שאכן עשתה בפועל. לעומתם, טוען משה כי המתנה הושלמה על-ידי מתן האישור העקרוני של הסוכנות ומשום כך אין עוד אפשרות לחזור ממנה.

בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה כי מן המסמכים עולה שהסוכנות היהודית נתנה את האישור להיות משה מדעי "בן ממשיך" ואישור זה לא בוטל ואף אינו בטל מעצמו. בית המשפט ביסס מסקנה זו על כך שלא הוכח שהוריו של משה מדעי לא המציאו את המסמכים הדרושים, כטענת הסוכנות בתצהיר מטעמה. בית המשפט קבע שהתצהיר מטעם הסוכנות היהודית אינו מדויק. חלק מהאישורים הנקובים במכתב הסוכנות, אותם נדרש אביו של משה מדעי להמציא, תכליתם היתה לקביעת זכאות לסייע בדיור ולא לענין "בן ממשיך". לשיטת בית המשפט, תכנית הבניה למושב, הכוללת "בן ממשיך" במשק 62, עליה חתומה גם הסוכנות, היא פועל יוצא של המצאת האישורים. בנוסף הדגיש בית המשפט כי במכתב

הסוכנות נאמר שהאישור "יבוטל" ולא שהאישור "בטל" והוסיף:

 "לא הומצאה שום ראיה שהועדה אכן התכנסה וביטלה את האישור. כל שנאמר הוא שהביטול יעשה בלי להודיע, אבל צריך שהביטול יעשה כדין. ביטול לא נעשה. יתר על כן, המסמכים מעידים שהמשיכה פעילות בענין גם לאחר תום 20 היום.

 על רקע זה קבע בית המשפט כי זכריה מילא אחר הנדרש ממנו באישור הסוכנות וכי אישור הסוכנות לא בוטל. בית המשפט לענייני משפחה אף הרחיק לכת ובדק את זכויותיו של משה מדעי בהתאם לתקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות, שעניינה זכויות "בן ממשיך". הוא מצא שלמשה מדעי זכות של בר-רשות במשק, זכות שהועברה לו מזכריה ושמחה מדעי. עוד קבע בית המשפט כי על-פי תקנה 3א הנזכרת, משה מדעי הוא מבחינה משפטית "בן ממשיך" וחבר אגודה.

לאור הקביעה שהסוכנות לא ביטלה את האישור שנתנה בעניין משה, נעתר בית המשפט לתובענה והצהיר כי משה מדעי הוא "בן ממשיך".

בית המשפט המחוזי, מפי השופט ח' פורת, קיבל את ערעורם של שמחה והוסיף וקבע כי האישור של הסוכנות לא היה סופי, מסמכים מסוימים שנדרשו לא הומצאו,

כמו האישורים הרפואיים על כושרם לעבודה של בני הזוג, ואישור ועד המושב כי משה ואשתו יעבדו במשק, ומכאן ומנוסחו של הסעיף האחרון לאישור הסוכנות מסיק בית המשפט כי מדובר באישור מותנה בלבד. ומשלא התמלאו התנאים – בוטל האישור.

 "ברגע שהאישור מהווה אישור מותנה בלבד, הרי שאם התנאי לא מתקיים האישור לא משתכלל ומשהאישור לא השתכלל, [משה מדעי] לא הופך "בן ממשיך" ולא זכאי לסעד שביקש בבימ"ש קמא. מה עוד שבינתיים ביטלה [שמחה מדעי] את הסכמתה כפי שיפורט בהמשך ולכן האישור המותנה לא יוכל עוד להשתכלל. (עמ' 13 לפסק הדין).

          

ובסיכום הדברים ציין בית המשפט המחוזי:

 

כעולה מתצהירו של עובד הסוכנות, אכן החלו ההליכים למינוי הבן הממשיך, אך הם לא הסתיימו ועל-כן אין [משה מדעי] רשום במסמכי הסוכנות וספריה כבן ממשיך במשק מס'  62 במושב ברקת. אם כך, המדובר הוא לא במתנה על-פי סעיף 2 לחוק המתנה, משום שזו לא הושלמה, אלא בהתחייבות לתת מתנה, לפי סעיף 5 לחוק זה. (עמ' 14 לפסק הדין)."

       

כלומר בית המשפט המחוזי קבע שהקניית המתנה למשה לא הושלמה ולזכותו רק התחייבות של שמחה וזכריה לתת מתנה. שמחה אמנם אינה יכולה לחזור מהתחייבות שניתנה בשם בעלה, אך די בחזרתה שלה כדי שתתבטל ההתחייבות לתת מתנה כולה, שכן סעיף  20ה ל"הסכם המשולש" דורש הסכמת שני ההורים ל"בן ממשיך". לבסוף קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה הנדון, שמחה לא הייתה מנועה לחזור בה מן ההתחייבות, מכיוון שמשה לא הוכיח הסתמכות של ממש על ההתחייבות. שהרי הוא לא בנה את ביתו במושב, אלא התגורר בחלקת אמו המנוחה.

 

בית המשפט המחוזי הפך את הקערה על פיה. בא בית המשפט העליון והשיב אותה על פניה:

 

פסק הדין בעליון

 

השופט אנגלרד, שכתב את פסק הדין בבית המשפט העליון, אליו הצטרפו הנשיא אהרון ברק והשופטת דורית בייניש, קובע כי:

 

"גם בהנחה שאישורה של הסוכנות היה מותנה בקיום דרישות מסוימות, אשר לא מולאו בשלמותן, אין עובדה זו גורעת מהשלמת המתנה. צדק בית המשפט לענייני משפחה כי באישור מטעם הסוכנות נאמר במפורש, כי בשל אי מילוי כל התנאים "יבוטל" האישור ולא כי יתבטל מעצמו. יש הגיון ענייני רב בהתניית ביטול האישור בפעולה משפטית מיוחדת מצד הסוכנות. בין הדרישות השונות יש אחדות שהן פורמליות גרידא ואין צידוק כי אי השלמתן או איחור במילויין יגרור אחריו ביטול אוטומטי של האישור.

יתרה מזו, אישור הניתן לביטול הוא תקף כל עוד אינו מבוטל. נמצא, כי לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה, די בעצם מתן האישור מצד אדם שלישי – גם אם אישור זה עצמו ניתן לביטול. במילים אחרות, מבחינתו של נותן המתנה, הסתיימה הקניית הנכס עם מתן האישור העקרוני מאדם שלישי, כך שאין עוד רשות לנותן המתנה לחזור בו מן המתנה. אפשר אמנם, כי עם ביטול האישור, הנכס מושא המתנה חוזר לנותן המתנה.

  ואשר למהותו של המושג "בן ממשיך" – אומר בית המשפט העליון:

 "יש רגליים לסברה כי דבר המתנה, שניתן לבן ממשיך מצד הוריו, הוא הזכות לקבל מן המושב מעמד מסוים באגודה ובמשק. נמצא, כי מסירת מסמך לידו, המזכה אותו לקבל את הזכות מאת צד שלישי, היא דרך ההקנייה במובן סעיף 6 לחוק המתנה. המסמכים, הכוללים בתוכם הצהרות של ההורים בפני ועד המושב והצהרות בפני נוטריון, הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. כלומר, במתן המסמכים האלה הסתיים תפקידם של ההורים לשם קבלת הזכות על-ידי בנם. התוצאה היא, כי בכך נסתיימה הקניית המתנה מצד נותני המתנה, כך שאין להם עוד רשות לחזור בהם מן המתנה."

"המסקנה היא כי הקניית המתנה מצד ההורים הושלמה וכי אין עוד המדובר בהתחייבות גרידא לתת מתנה. מסקנה זו מייתרת את  הדיון בשאלות הנוספות המתעוררות לגבי אפשרות חזרתה של שמחה מדעי מן ההתחייבות, לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה"

ובכן, למקרא פסק הדין חוזרת השאלה איזה מן כוי הוא ה"בן הממשיך" האם:

"מין בהמה היא אם מין חיה היא (חולין, פ' א),,, אם קנין, אם חיוב, אם ייצור כלאיים" ?

 שכן, מן המקורות (תלמוד בבלי, מסכת ביצה דף ח' עמוד א') למדנו כי:

 "כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו, אין מכסים את דמו",

 

 

בכל הכבוד הראוי נאמר:

מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון לא ניתן לדלות את התשובה הברורה לשאלה החשובה כל כך לכה הרבה משפחות במגזר המושבי:

מה הוא, בסופו של דבר – אותו "כוי" – המכונה במקומותינו ה"בן-הממשיך" ?

_____________________________

התפרסם במקור ביום 17.6.2000 ב"קו למושב"