אבני דרך במעמד המשפטי של המגזר החקלאי

בשנות 1948, כאשר הוקמה המדינה, היה מספרם של החקלאים בני

ההתיישבות העובדת קטן ממספרם בשנות החמישים למדינה.

למרות זאת, משקלם הכולל באכלוסיה, מעמדם וחשיבותם למפעל הציוני היו

חשובים לאין-ערוך ממעמדם בשנות היובל.

ברשימה זו נסקרות אבני-דרך משפטיות רלוונטיות להבנת מעמדם המשפטי

והגדרת זכויותיהם הקרקעיות של בני ההתיישבות העובדת בכלל וחברי

המושבים בפרט, במלאת חמישים למדינה.

סקירה זו מעמידה בסימן שאלה את סיסמת שנת היובל:

"ביחד – בגאווה".

על פי התייחסותו של משפט הארץ לבני הארץ.

ראוי לציטוט:

אך אתם, המאזינים לסיפור מעגל הגיר,

הטו אוזן למוסר הזקנים:

למען יהיה כל מה שישנו לאלה הראויים לו, כלומר:

הילד , לאשה האמהית, כדי שיצמח ויגדל;

המרכבה, לרכב המנוסה, כדי שייטיב לנהוג בה

והעמק , למי שמשקהו, כדי שיפרח ויעשה פרי

ברטולד ברכט, מעגל הגיר הקווקזי

 כשהכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, החזיקו רוב רובם של חברי

המושבים שהוקמו בתקופת המנדט בחוזה חכירה לתקופה מוגדרת של

49 שנים. החוזה נחתם עם חברת הקרן הקיימת לישראל בע"מ

שהקרקע נרשמה על שמה וזו – נציגתו של "הלאום" החכירה את

הקרקע לחברי ההתיישבות העובדת. הקרקעות נרכשו בכספי יהודים

ברחבי העולם (יחידים וארגונים) שחשבו שבכך הם עוזרים לבסס את

"הבית הלאומי". ידועים מקרים בהם רכשו, "בימים ההם": חברי

גרעין שהתכוון להתיישב במקום מסוים את הקרקע בכספם, או שחבריו

אספו את הכסף לרכישת הקרקע אך זו נרשמה – לפי המוסכמות שהיו

מקובלות בימים ההם, על שם הקרן הקיימת. המניעים לכך היו, ללא

ספק, לאומיים-ציוניים. ו"בזמן הזה": בניהם ונכדיהם של אותם

חלוצים אידאליסטיים, מכתתים רגליהם מפקיד לפקיד במנהל מקרקעי

ישראל או למשרד ממשלתי אחר כדי לקבל אישור ביחס לקרקע

שנרכשה… במקרים רבים בכספי הוריהם או הורי הוריהם.

חוזה החכירה מתקופת המנדט

חוזה החכירה פותח במילים גבוהות:

"בהתאם לתקנון החברה קרן קיימת לישראל בע"מ, שלפיהן אדמתה אינה ניתנת להימכר, כי-אם נשארת קנין-עולם של הקרן הקיימת לישראל בע"מ"

וממשיך ב:

"הואיל והחוכר חפץ לחכור מהקרן את החלקה (ות) הנ"ל בתנאים ולמטרות המפורטים להלן".

וכיוון שמוסכם היה על שני הצדדים כי החוכר ביקש רשות מהקרן:

"להרשות לו להקים בנינים ולנטוע מטעים על החלקה(ות)

הנ"ל בכספו וגם / או על חשבונו של החוכר, ובתנאי שהבנינים

והמטעים ] הן אלה הקימים על החלקה (ות) כיום והן אלה

שייבנו ויינטעו עליה(ן) בעתיד [ עם כל המחובר והקשור אליהם

יהיו קניינה של הקרן ויהיו נכללים בחוזה החכירה הזה, –

למטרת בניית בית-דירה לצורך עצמו, בנינים משקיים וסידור

משק חקלאי,"

בחוזה החכירה לא נעלם הסעיף המפורש כי מטרת החכירה היא:

"למטרת בנית בית-דירה לצורך עצמו, בנינים משקיים וסידור

משק חקלאי בנחלה , – בתנאי מפורש שאסור יהיה לחוכר

להשתמש בנחלה, או בחלק ממנה, למטרה אחרת".

כלומר תנאי החוזה היו ברורים ומפורשים לשני הצדדים: אחד

הסעיפים המהותיים באותם חוזי חכירה הוא סעיף תקופת החכירה

שבו הוסכם:

"תקופת החכירה תהיה תקופה מוחלטת של ארבעים ותשע

שנים החל מיום ____ בחודש _____ שנת 1933 (או 1936)

וגמר ביום ___ בחודש _____ שנת (בדרך כלל 1982) שתיקרא

להלן "תקופת החכירה".

הרעיון של תקופת חכירה ארוכה – של 49 שנים, הושלם בסעיף נוסף

שאינו נופל בחשיבותו מהסעיף הקודם:

"כתום תקופת-החכירה לפי החוזה הנוכחי, או כתום החכירה

לפי חוזה-החכירה שיבוא במקום החוזה הנוכחי, תהא הזכות

לחוכר לחדש את החכירה לתקופה חדשה של ארבעים ותשע

שנים נוספות, על בסיס חוזה החכירה שיהיה נהוג אז לגבי

חכירת אדמה באיזור …, אם הרוכש יבקש על כך מן הקרן ,,,"

 

 זוהי "התחמושת" שהיתה בתרמילם המשפטי של חברי ההתיישבות העובדת כאשר קמה המדינה.

הקמת המדינה

החוק הראשון שנחקק על ידי הממשלה הזמנית היה פקודת סדרי שלטון ומשפט תש"ח 1948 שקבע בסעיף 11 :

"המשפט שהיה קיים בארץ-ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14

במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה

לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה

הזמנית, או על פיה ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה

ורשויותיה".

 זה היה "צינור היבוא" דרכו עברו כל ההסדרים המשפטיים מתקופת

המנדט וקיבלו תוקף ומעמד במדינת ישראל. במובן זה לא חל שינוי

בזכויות החכירה שהיו בידי ההתיישבות העובדת "הותיקה", כפי

שהחלה להיקרא התיישבות זו כעבור שנה-שנתיים כאשר אחת

המשימות הלאומיות הראשונות במעלה שנפלו בחלקה של מדינה שזה

עתה קמה, ושזה עתה סיימה את המלחמה הראשונה על חייה: מלחמת

העצמאות, היתה יישובם של עולים רבים ומציאת מקורות תעסוקה

ופרנסה לאלה שזה מקרוב באו ולאלה שהשתחררו מהצבא. בשמותיהם

של מושבים אחדים מאוזכרת העובדה כי הם הוקמו על ידי חיילים

משוחררים או על ידי עולים מארץ זו או אחרת. מי שדאג ליישובם של

אלה היתה בעיקר הסוכנות היהודית – מחלקת ההתיישבות. אולם מה

שהוענק לחברי ההתיישבות העובדת – כמובן מאליו בתקופת המנדט,

לא הוענק לבני ההתיישבות החדשה – זו שלאחר קום המדינה. לפתע –

למרות שהמדינה זכתה לשליטה רבה בשטחי קרקע עצומים – לעומת

כמות הקרקעות שעמדו לרשות הקרן הקיימת בתקופת המנדט, חל

שינוי ביחס אל המתיישבים החדשים. לא עוד "חוזה-חכירה" אלא

הסדרים מסובכים עליהם נעמוד להלן "על קצה המזלג". נוצר איפה

מצב כי היו בהתיישבות העובדת שני סוגי חברים: הוותיקים שהחזיקו

באמתחתם "חוזה חכירה", והצעירים – שיושבו (פעמים רבות) מבלי

שחבריהם עברו הכשרה מספקת ("מהאנייה לגבעה") ביישובים –

שהזכויות ביחס למקרקעין שלהם היו מורכבות.

מ"נאמן" ל"בעל רשיון" ול"בר-רשות"

ההתחלה היתה ב"הצהרה" שנדרשו לחתום המתיישבים – שזה מקרוב

באו. רובם עדיין לא יודעים את שפתה של הארץ, והם מצהירים:

"הנני מאשר בזה כי קבלתי מהסוכנות לשמוש משק מס ___

בכפר / מושב _____ " והוא מתחייב: "לשלם את חלקי

בהשקעות אלה (שעושה ותעשה הסוכנות היהודית -הן במשקו

והן בכפר / במושב בכלל – ו' ה') בכל עת שאדרש לכך על ידי

הסוכנות ואני מסכים שחלקי ייקבע על ידי הסוכנות במישרין

או באמצעים אחרים, בהתאם לחשבונות של הסוכנות"

 

מעמדו של המתיישב הוגדר בסעיף 8 להצהרה כמי שקיבל לרשותו רכוש:

 

"הנמצא בבעלותה הבלעדית של הסוכנות, כי קבלתי אותו

לשימוש וכי אני מחזיק בו רק בתור נאמן, וכי החל מהיום

שנמסר לי הרכוש הנני אחראי לכל נזק, פגיעה או אבדן אשר

יגרם לכל הרכוש שקבלתי".

 

ואם היה ספק מבהיר סעיף 11 ל"הצהרה":

"הנני מאשר כי אין לי כל זכויות שכירות מאיזה סוג שהוא

לגבי הדירה ויתר המבנים והמקרקעין אשר הנני מקבל

מהסוכנות וכי יש לי רק רשיון בלבד להשתמש בהם, ואני

מתחייב לפנותם בכל עת שאדרש על ידי הסוכנות".

 

 

כדי להגן בצורה מינימלית על זכויותיהם של המתיישבים הללו – שהיו

נתונים, על פי המסמכים עליהם הוחתמו, לחסדיהם של פקידי הסוכנות

היהודית, נחקק בשנות 1953 חוק המועמדים להתיישבות חקלאית

תשי"ג – 1953. אכן, לא כל מי ש"יושב" ביישוב חקלאי התאים לחיות

ביישוב חקלאי והיה כשיר לעיבוד החקלאי של המקרקעין. לשם

הבטחת ההתאמה האמורה, כאשר המטרה ברורה: ליישב את היישוב

כיישוב "חקלאי" דווקא נקבע בסעיף 2 לחוק:

"אפשר להרחיק מועמד מיישוב חקלאי על פי הוראות חוק זה,

אם התביעה להרחקתו הוגשה לפני שמלאו שלש שנים

להתיישבותו ביישוב".

 

על המוסדות המיישבים היה להחליט תוך 3 שנים. במידה ונראה להם

כי החבר אינו מתאים – לא ניתן היה להרחיקו אם כבר החזיק בקרקע

3 שנים.

הקמת מנהל מקרקעי ישראל

בשנות 1960 נחקק חוק מנהל מקרקעי ישראל תש"ך – על פיו הוקם

מנהל מקרקעי ישראל. המנהל קיבל לידיו את הטיפול והניהול של

המקרקעין בישראל שהם מקרקעי הציבור. בין השאר הועברו לניהולו

המקרקעין שנרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל בע"מ. ב"כתב אמנה"

שנחתם ביום 1961.11.28 בין ממשלת ישראל ובין הקרן הקיימת נאמר

בסעיף 4:

"מקרקעי ישראל יתנהלו לפי החוק, לאמור על פי העקרון כי

אדמה אינה נמכרת אלא נמסרת בחכירה בלבד, ולפי המדיניות

הקרקעית שתיקבע על ידי המועצה שהוקמה לפי סעיף 9.

המועצה תקבע את המדיניות הקרקעית במגמה להגביר את

הכח של האדמה ולמנוע ריכוזים קרקעיים בידי יחידים.

אדמות הקרן הקיימת לישראל ינוהלו נוסף לכך, בכפיפות

לתזכיר ולתקנות ההתאגדות של הקרן הקיימת לישראל".

על פי הנורמות שהנהיג המנהל דין אחד היה לו ביחסו למקרקעי

ההתיישבות העובדת: את כולה ניסה במהלכים ארוכי טווח להעביר

לחוזים של בר-רשות. לפי אותו "כתב אמנה" :

"למן היווסדה לפני יובל שנים ומעלה, פעלה הקרן הקיימת

לישראל ברכישת מקרקעים בארץ-ישראל והעברתם לבעלות

העם, בהכשרת מקרקעים ויעורם, בהחכרת מקרקעים

להתישבות ולשכון ובהנהלת משק מקרקעיה. העקרון היסודי

של הקרן הקיימת לישראל הוא כי מקרקעים לא יימכרו אלא

יישארו בבעלות העם ויימסרו בחכירה בלבד".

רואים אנו כי מראשית דרכה התייחסה התנועה הציונית וה"מוסדות

המיישבים" אל הקרקע כאל "אמצעי ייצור" יותר מאשר כאל נכס נושא

לבעלות או כחלק מנכסיו של החקלאי. הרעיון של הענקת בעלות מלאה

בקרקע חקלאית – בעלות המאפשרת העברתה מיד ליד היתה זרה

בעיקרה לתנועה הציונית שראתה בקרקע מושא לשימוש יותר ממושא

לבעלות מלאה. במובן זה הקמת המדינה לא הכניסה שינוי יסודי

בתפיסה האמורה. מסכת של חוקים קבעו כי הבעלות במקרקעי ישראל"

תהיה למדינה והחקלאים יוכלו רק להשתמש בקרקע. מכאן רעיון

החכירה שהיא למעשה שכירות לתקופה ארוכה.

ביום 1965.5.17 קיבלה מועצת מנהל מקרקעי ישראל את "החלטה מספר

1" במסגרתה אימצה המועצה את החלטת הממשלה בדבר המדיניות

הקרקעית של הממשלה-המנהל ואלה עקרונותיה:

"מדיניות הקרקע בישראל:

 

מחליטים כי מדיניות הממשלה בעניין החזקת ומסירת קרקעות

ואדמות ישראל כמשמעותן בחוק יסוד מקרקעי ישראל, תש"ך

– (להלן – מקרקעי ישראל), תהיה כפי שפורטה להלן.

מטילים על שר החקלאות להביא מדיניות זו להחלטת מועצת

מקרקעי ישראל כדי שזו תאמץ לעצמה מדיניות זו; כן מחייבים

את נציגי הממשלה במועצה להצביע בעד קבלת הצעה זו

במלואה.

א. מדיניות מסירת קרקע חקלאית

בחלק זה "קרקע חקלאית" – פירושה מקרקעי ישראל שאינם

קרקע עירונית.

 

1. קרקע חקלאית תימסר בדרך של חכירה בלבד לייצור

מוצרים חקלאיים ולהקמת מבנים ומתקנים הדרושים

למגורי המתיישבים ולצורכיהם האחרים וכן לצורכי

הייצור החקלאי.

 

 

2. ייעודה ושימושה של קרקע חקלאית לא ישונה על ידי

הרשויות המוסמכות לכל ייעוד או שימוש אחר אלא

במקרים יוצאים מן הכלל.

 

נציגי הממשלה ברשויות המוסמכות הקובעות את

תכניות המתאר, ייעודן של קרקעות ותכניות בניין

ערים מפורטות, לא יסכימו לשינוי ייעודה של קרקע

חקלאית, אלא אם הסכימה לכך הממשלה או ועדת

השרים שתמונה על ידה לעניין זה.

 

3. קרקע חקלאית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49

שנים. משתמש החוכר בקרקע למטרות החכירה,

תוארך זכות החכירה, לבקשתו, לתקופה נוספת של 49

שנים לשימוש לאותן מטרות.

 

4. (א) קרקע חקלאית תוחכר במסגרת של נחלות. גודל

נחלה ייקבע על ידי המרכז המשותף לתכנון ופיתוח

חקלאי של משרד החקלאות (להלן – המרכז לתכנון).

נחלות יוחכרו ישירות למתיישב במושב בתיאום עם

האגודה. בקיבוץ יוחכרו הנחלות לקיבוץ.

 

 

אם נשווה את הנוסח שבסעיף 3 להחלטה לנוסח ההתחייבות של הקרן

הקיימת להארכת חוזה השכירות מעבר לתקופה הראשונה של 49 שנים

– נראה כי בהחלטת המנהל הדגש הוא על זכותו של "משתמש" – לעומת

הזכות כפי שנוסחה בחוזה החכירה דהיינו:

"כתום תקופת-החכירה … תהא הזכות לחוכר לחדש את

החכירה לתקופה חדשה של ארבעים ותשע שנים נוספות, על

בסיס חוזה החכירה שיהיה נהוג אז לגבי חכירת אדמה

באיזור,,, אם הרוכש יבקש על כך מן הקרן ,,,".

 

דהיינו ממצב בו שאלת הארכת החוזה תלויה ברצונו של החוכר

מדגישה ההחלטה מס' 1 של המינהל את העובדה כי הארכת החוזה

תהיה ל"משתמש".

ומה דינו של מי שהפסיק להשתמש בקרקע שימוש חקלאי ?

על מנת לחזק רעיון זה של הקרקע כ"אמצעי ייצור" חוקקה הכנסת את

חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז-1967

ולפיו שימוש חורג יכול לגרור אחריו הפקעת הקרקע והשבתה

למנהל. החוק הגדיר "שימוש חורג" בתוספת כדלקמן:

1. העברת או הקניית כל זכות שיש למחזיק בקרקע או

בחלק ממנה, או שעבוד הזכות; ואולם עיבוד הקרקע

על ידי שכירים או על ידי מי שקיבל על עצמו את

העיבוד בקבלנות ועל חשבון המחזיק לא יראו

כשימוש חורג.

 

2. יצירת שותפות בקרקע או ביבול, מלבד אם השותפות

היא בין תושבי אותו יישוב והשותפים עובדים במידה

שווה.

3. הקניית זכות אריסות בקרקע או ביבול.

 4. הקניית זכות רכישת היבול בשדה (דמאן).

5. שעבוד היבול, למעט שעבוד שנעשה על פי הוראות

פקודת המלוות לזמנים קצרים על יבול (ערובה),

1935, או שעבוד שתנאיו מנעו מהנושא את הטיפול

ביבול.

 6. הקניית זכות מגורים.

 

הרעיון היה ברור: לנסות להצמיד את הקרקע למעבדה, לייצור

מחסומים מפני מסירת הקרקע או היבול לאחרים במילים ציוניות:

"עבודה עברית" ו"עבודה עצמית".

החוזה המרובע, המשולש והדו-צדדי

דרך אחרת להשיג מטרות אלה היתה בהגדרתו של החוזה המשולש או

אף החוזה המרובע שהתיימר להגדיר את זכויותיהם של בעלי הקרקע

או את מעמדם לעומת חוסר זכויותיהם של חברי ההתיישבות העובדת.

העובדה הראשונה הבולטת לעין היא, כי מאז קום המדינה למעט מאוד

חברי מושבים יש חוזה אישי שבו מוגדרות זכויותיהם. על פניו מדובר

כאן במעשה חמור של השלטונות שלא השכילו ב-50 שנות המדינה לתת

בידי המתיישבים מסמך משפטי מחייב המגדיר את זכויותיהם.

את זכויותיהם צריכים חברי המושב לדלות בין סעיפיו של חוזה

שנחתם בין המנהל, הסוכנות והאגודה בה הם חברים. בכל אחד

מהחוזים – המשולש, המרובע והדו-צדדי – החבר הבורר איננו מתבקש

לחתום. האין זה דרדור חמור בזכויותיו לעומת מעמדו האיתן והברור

בתקופת המנדט? האם הדברים לא נשמעים מוזרים, שכאשר הארץ

היתה בידי שלטון זר, ידעו המוסדות המיישבים להבטיח את זכויות

המתיישבים טוב יותר מאשר לאחר שהקמנו את מדינתנו?

בחוזים שבין מנהל מקרקעי ישראל ובין המושב מופיעות התייחסויות

גם לזכויות המתיישב, חבר המושב .

כותרת החוזה מציינת כי מדובר ב: "חוזה שכירות משבצת דו-צדדי".

חוזה כדוגמתו מצוי ברוב המושבים בארץ, חלקם עדיין חוזים שבהם

מופיעה הסוכנות כצד.

החוזה הוא לתקופה של שלוש שנים. המחפש היטב ימצא בו סעיפים

המאפשרים למנהל לקצר את התקופה ואף לצמצם את השטח אליו

מתייחס ההסכם והכל בהודעה חד צדדית של המנהל. להבדיל מחוזה

החכירה עם הקרן הקיימת לישראל לא מוזכרת בחוזה אופציה חד-

משמעית להארכתו.

ברור מן החוזה כי המנהל "דואג לקופתו". בסעיף 19 (ב) לחוזה נקבע:

"אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש

שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר

בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת האגודה לכך. העברה

ו/או מסירת זכויות השימוש כאמור דינה כדין העברת זכות חכירה

לעניין חובת תשלום דמי הסכמה".

בסעיף 19 הנ"ל אנו קולטים רמז לסוג הזכויות שמייחס או מוכן לייחס

המנהל לחבר האגודה: מדובר ב"זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים".

הדבר נסבל יותר וניתן להבנה. ואולם מדוע זכויותיו לבית המגורים

מצומצמת ל"זכות של שימוש"?. מה גורל אותם בתי מגורים שנבנו

בכספו (ואף במיטב כספו) של חבר האגודה? גם במה שהוא רכש בכספו.

את הלבנים ואת הבלוקים ואת הבטון ואת הברזל ואת המרצפות ואת

הרעפים ואת ההוצאות על חיבור החשמל וחיבור המים והאינסטלציה

ואת שכר התכנון ושכר העבודה וכו' הושקעו מכספו הפרטי – ולאחר כל

אלה זכותו במוצר המוגמר, הבית, הנה רק זכויות של שימוש, זכות של

"בר-רשות".

בהמשך לסעיף 19 הנ"ל מובאות ההוראות הדנות בשאלת זכויות לאחר

הפטירה:

"במקרה פטירתו של חבר האגודה תחולנה ההוראות הבאות

בדבר מסירת זכויות השימוש במשק ששימושו המהווה נחלה, למען

הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את

מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק

מעזבונו ואין בהן כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה לפי חוזה זה

כבר-רשות לכל דבר ועניין".

ועל זכות זו אמר בית המשפט המחוזי בתל-אביב את דבריו:

"ואולם מדובר באחד ממאות ומאלפי המשקים הפזורים בכל

רחבי הארץ, התלויים אחרי שלושים וכמה שנות קיום המדינה,

על בלימה משפטית. המדינה (לרבות הקק"ל או רשות הפיתוח

הכל לפי העניין) עושה איזה חוזה עם הסוכנות לגבי חבל ארץ

שלם; הסוכנות עושה חוזה עם אחד המושבים ובעקיפין או

באמצעות אחת התכניות עם תנועה התישבותית; ולתוך כל

המערבולת הזאת נכנס גם המתיישב כאשר מעמדו – במידה

שאפשר לבנות על מסמכים בלבד – הוא מעמד של כלום: כדי

להרגיז אני אקרא לזה מעמד של אדם שאיננו משיג גבול; לא

יותר מזה. לפי הנייר יכולה הסוכנות לומר לו מהיום למחר

בבוקר:

קום וצא".

 

 חוק המקרקעין

ב 1 בינואר, 1970 נכנס לתוקפו חוק המקרקעין תשכ"ט 1969 החדש,

שקבע כמה קביעות שיש להן השלכה מיידית על זכות חברי המושבים

ביחס לקרקעותיהם. החוק קבע:

"מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק".

 הוא הוסיף וקבע כי במקרקעין תהנה מוכרות מעתה ואילך ארבע

זכויות שונות: הבעלות; השכירות; המשכנתא וזיקת ההנאה. "בר-

רשות" אינו נזכר בחוק, שכן אין הוא נחשב כ"זכות במקרקעין".

"שכירות" הוגדרה כ:

"זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות"

 המחוקק עשה שתי הבחנות משנה לעניין שכירות וקבע:

 "שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים תיקרא 'חכירה';

שכירות לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים תיקרא 'חכירה

לדורות'.

לאור קביעותיו של חוק המקרקעין, מבחינת הגדרת זכויותיהם, מצבם

של חברי המושבים אכן עגום. מה שמדהים הוא כי חברי המושבים

הוותיקים – אלה שבידיהם חוזי חכירה שנסתיימו בדרך כלל בשנות

1982, לא הקימו קול צעקה ולא עלו על בריקדות כדי לממש את זכותם

לתקופת חכירה נוספת. מנהל מקרקעי ישראל החתים את האגודות על

חוזה שכירות משבצת דו-צדדי לתקופות קצרות. המושבים חתמו וחברי

המושבים חתמו פיהם במים. ואין פוצה פה ומצפצף. האם היתה זו

מילת הקוד, "חוזה חכירה" (למרות שבפועל לא היה חוזה חכירה)

שהרדימה את חברי המושבים הוותיקים ?

מחדל תנועת המושבים

תנועת המושבים, שבמסגרתה מאוגדים רוב מתיישבי המשק המשפחתי,

איגדה תחת דגלה את המושבים הוותיקים ואת המושבים שקמו לאחר

קום המדינה. מטעמים של אינטרס פוליטי מובהק ( הרצון לצבור כוח

פוליטי), ואולי על-מנת לשמור על "שלום בית" בין ה"ותיקים" לבין

ה"צעירים", גיבשה תנועת המושבים אידיאולוגיה, שבאה לביטוי

בחוקת תנועת המושבים כפי שאושרה בוועידת "כפר-ויתקין" בימים -2-4 בחודש מאי 1951:

"תנועת מושבי העובדים בישראל רואה את מושב-העובדים

כחטיבה יישובית אחת שתנאי החיים של חבריו, חובותיהם

וזכויותיהם שווים. בהתאם לכך שואפת התנועה שאורח חייהם

של כל חברי מושב העובדים ובני משפחותיהם לכל סוגיהם

(חקלאים, עובדי ציבור ובעלי מקצוע עצמאיים) יהיה אחיד

ככל האפשר".

 

ואת הזכויות בקרקע הגדירה:

"1. זכותם של חברי המושב על נחלתם מותנית בעיבודה

הקבוע בתנאי שהעבודה תהא עצמית ולא שכורה…"

 

"2. כלל המושב הוא חוכר הקרקע הראשי מהקק"ל או

מרשות ציבורית אחרת, והוא מוסרו בחכירת משנה

לחבריו, נחלאות המהוות יחידות משק. כל חבר יחתום

על חוזה חכירת משנה עם המושב לפי טופס מאושר

על ידי מזכירות תנועת מושבי העובדים".

 

למרות תקופות שבהן כוחה הפוליטי של תנועת המושבים היה רב, לא

הצליחה התנועה לגבש ולהביא לציבור בוחריה את הזכויות המגיעות לו

ביחס למקרקעין. בשנות 1986 ניסתה תנועת המושבים להגיע להסכם

חדש עם מנהל מקרקעי ישראל ולפיו ייחתם חוזה חכירה לתקופה של

49 שנים בין האגודה והמנהל כאשר "חלקה א'" תוחכר בחכירת משנה

לחבר ושטחי הגידול החקלאי – חלקה ב', תהיה בחכירה בידי האגודה.

חוזה מחייב לא הושג, מעמדה של תנועת המושבים ירד, והיזמה ההיא

גוועה כלא היתה.

נכון לעכשיו

מים רבים זרמו בצינורות ההשקיה של שדות ישראל, ויחד עמם חלו

שינויים מרחיקי לכת במצב המשק החקלאי. בצד הצלחות כבירות

בפיתוחדוביע תוטישו םישדח םינז חופיט ,רקחמה ,יאלקחה רוצייה

והשקיה חדשות, המשק המשפחתי נמצא כבר שנים רבות בנסיגה.

הניסיון המשפטי מלמד כי זכות שאין עומדים עליה הולכת ומתכהה,

נגרסת ונאכלת עד שהיא נעלמת. כמה מאבני הדרך שציטטנו לעיל,

דומות, למגינת הלב, לאותם שלדי ברזל חלודים, ב"באב-אל-ואד, בדרך

אל העיר". הם אינם אלא זיכרון לכוונות טובות שלא צלחו והזמן

החלידן. וכי מי מקיים היום את חוק ההתיישבות החקלאית ושומר כי

השימוש בקרקע ובמים לא יהיה "שימוש חורג"? ציטוטים רבים

שהבאנו לעיל הפכו ברבות השנים לאות מתה בספר החוקים. הניסיון

המשפטי מלמד כי כאשר הועלתה בבית המשפט העליון הטענה כי

למרות תקופת השכירות הקצרה בחוזה, הכוונה היא לתקופה ארוכה,

דחה בית המשפט את הטיעון הזה והעדיף את לשונו המשפטית הברורה

והמחייבת הן של החוק והן של החוזה:

בשנות 1983 כתב בית המשפט העליון :

"מכאן שכוונת מנהל מקרקעי ישראל להאריך את תקופת

החכירה ויתר דבריו של העד שריד אינם אלא בגדר תחזית

שלעתיד לבוא, שאין בה כדי לייצור כבר עתה זכות חכירה

לתקופה שמעבר לחוזה, ואין בהם כדי לשנות את האמור בחוזה,

ואף אם יש יסוד לסברה, כי תחזיתו של שריד אכן תתגשם

לאור נסיון העבר ו"המציאות הישראלית" , כלשונו של בא כוח

המערער , אין בכך כדי לייצור זכות משפטית בידי המשיבים".

 

 

בשנות 1989 חזר בית המשפט העליון על רוח הדברים וציין מפורשות :

"הנה כי כן, לא הציפייה של מקבל ההרשאה על המשכותה

מעל לעשר שנים היא הקובעת, והמציאות, נסיון העבר

והתחזית לעתיד אינם בגדר תחליף לזכות שמקורה בהסכם".

 

ומי יחתום על הסכם כזה במלאת חמישים שנה למדינה?

________________________________________________

הרשימה פורסמה במקורה ב"קו למושב"  לקראת יום העצמאות החמישים למדינה מאי 1998

__________________________________________________________________

ויקטור הרצברג, עורך-דין